תככים ומזימות מאחורי אוסף גיום - וולטר שבמוזיאון האורנג'רי 

תככים ומזימות מאחורי אוסף גיום - וולטר שבמוזיאון האורנג'רי

 Collecion Jean Walter and  Paul Guillaume Musée de l'Orangerie

מאחורי  אוסף אמנות ששווה ביליון דולר, ובו יצירות משל פיקסו, רנואר, מאטיס, מודליאני  ואחרים מסתתרת שערורייה, שטלטלה  את עולם האמנות בפריז ב- 1959 . בסיפור כלולים:  נסיון לרצח, סחיטה, זיוף ופשעים אחרים.

את הסיפור המצמרר העומד מאחורי האוסף, חשף  ג'ון ריצ'רדסון, פרופ' בריטי לתולדות האמנות ועיתונאי שחי בין 1949 ל- 1960 בפריז, היה ידיד של קוקטו ושל פיקסו, פירסם ביוגרפיה על פיקסו וספרים נוספים על חיי הציירים המודרניים.

ב-2001 כשמוזיאון קימבל בטקסס, הציג תערוכה בשם "מרנואר לפיקסו" בו  הוצגו תמונות מאוסף גיום וולטר, צלל ריצ'רדסון לתוך סיפור לא יאומן, שבו מככבים יפיפייה חסרת רחמים, דומניקה גיום-וולטר, בעלה הראשון ומקים האוסף, פול גיום,  בעלה השני, ז'אן וולטר  ובנה החורג ז'אן  פייר.

25 שנים לאחר מות בעלה, גיום, האלמנה, דומניקה, המאהב האחרון שלה, ד"ר מוריס לאקור, ואחיה המסור, הואשמו ע"י בנה המאומץ ז'אן פייר  בניסיון לרצוח אותו.

פול גיום היה אספן מוביל וסוחר אמנות, מהחשובים ביותר בפריז שבין שתי מלחמות העולם. הוא הגיע ממשפחה צנועה. אביו היה שליח זוטר בבנק וגיום שהתבייש במוצאו הדל חלם להגיע רחוק. בגיל 17 עזב את הבית, עם שאיפות  לכתוב ולצייר. הוא אמנם החל ללמוד את שני הדברים, אבל מכיוון שאצה לו הדרך והוא נזקק לפרנסה,  הוא התחיל ללמוד משפטים ולפרנסתו החל לעבוד במוסך. המוסך שבו עבד ייבא גומי לצמיגים מאפריקה, משלוחי הגומי הגיעו בעיקר מגבון, שהייתה באותה תקופה קולוניה צרפתית ואחד מענפי הכלכלה שלה היה ייצור גומי. באחד המשלוחים מצא גיום בונוס, מסכה שבטית מגבון. המסכה הקסימה אותו ומרגע זה ואילך החל להקדיש את זמנו הפנוי ללמוד על אמנות אפריקאית. במשך הזמן גם קנה וייבא פסלים מאפריקה.

לגיום היה מזל להיות בזמן הנכון במקום הנכון. באותה תקופה גר גיום במונמרטר, רובע שהחל מאמצע המאה ה-19,  התגוררו בו הבוהמיינים של פריז, הוא ישב אתם בבתי הקפה ובמסבאות וקשר אתם קשרים, בעיקר התיידד עם החבורה שסבבה את פיקסו, וביניהם המשורר גיום אפולינר, ומקס ג'קוב. אפולינר הוא זה שהכיר לו  את חבורת האמנים שישבה במונמרטר ,פיקסו, מקס ג'קוב, מודליאני וסוטין.

במידה מסויימת הודות לפיקסו שצייר באותה תקופה את "העלמות מאבניון" בהשפעה אפריקאית ובעידודו של אפולינר, נעשו מסכות אפריקאיות מאוד פופולאריות בקרב אמני האוונגרד בפריז והאמנים החלו  ליצור לעצמם אוספים של אמנות מאפריקה. גיום מספק להם את הסחורה. לאמנים הללו בראשית דרכם לא תמיד היה כסף לשלם והוא עושה אתם עיסקאות חליפין, תמונה עבור מסכה, ציור עבור תשלום לשכר דירה וכו'. עד מהרה הוא מוצא את עצמו  עם אוסף נכבד של  יצירות מאת פיקסו, בראק, דרן ומאטיס כדי לפתוח לעצמו גלריה קטנה לאמנות ואף רוכש לעצמו קהל לקוחות.

 היצירה הראשונה שרכש הייתה ציור של פיקסו ב-50 פרנק.  מאוחר יותר הוא מתוודע למודליאני. מודליאני וגיום יושבים בבר חשוך למחצה לידם בקבוק יין, ומודליאני מצייר מספר פורטרטים של גיום, אחד הפורטרטים המפורסמים הוא "הנווט הראשון " ( Novo Pilota   ) בו הוא מציג את גיום כמי שמפלס דרך לאמנות המודרנית. שמו של גיום מתנוסס בחלק העליון של הפורטרט  ובצד ימין מוסיף מודליאני מגן דוד מעליו כתוב.  "Stella Maris"( כוכב הים).דרך מודליאני מתוודע גיום לחברו חיים סוטין.

בירחון "האמנות של פריז"  מספר גיום כיצד נחשף בפעם הראשונה לציור של סוטין: "היה זה באחד הימים שהלכתי לראות ציור אצל מודיליאני בפינת החדר הבחנתי בציור המתאר אופה קטן, התלהבתי ממנו מאוד ורכשתיו."

גיום מרוצה מרכישתו. הוא  מראה לד"ר ברנס שהיה לקוח טוב  שלו,  את "האופה הקטן". "דגת דג שמן", הגיב ד"ר ברנס למראה הציור הנפלא. מיד לאחר מכן רכש ד"ר ברנס את כל ציוריו האחרונים של סוטין, ברכישותיו סחף גם קונים נוספים ליצירותיו של הצייר.

בסך הכל  רכש פול גיום  22 יצירות של סוטין. האוסף של גיום הלך וגדל, אך   בתקופת המלחמה נאלץ גיום לסגור את הגלריה ולאחר המלחמה הוא פתח אותה שנית.

דומניקה

ב-1920 נשא גיום לאשה את ג'ולייט לאקאז, בחורה סקסית מדרום מערב צרפת, שבעידודו שינתה את שמה לאחר הנישואים לדומניקה. גם היא כמוהו, לא הייתה גאה במיוחד בייחוס המשפחתי שלה, היא אמנם באה ממשפחה מבוססת, אבל אביה איבד את כל כספו ונאלץ לעבוד כפקיד במשרד עורכי דין. (לימים השמידה את כל התמונות והדוקומנטים שהיו קשורים למשפחתה).

לאחר מות אביה, היא ואחיה ז'אן עברו לפריז. הוא עבד בחברת "של" והסתדר לא רע אבל הקריירה של אחותו הייתה פחות מזהירה.

היא עבדה כזבנית בחנות כל בו במכירת כפפות ובערב עבדה כנערת מלתחה בקברט.

יופייה משך אליה לא מעט מעריצים. והיא, שהייתה בסופו של דבר בחורה מופקרת וחסרת עידון, אך לבושה על פי צו האופנה האחרונה, הצליחה לפלס את דרכה דרך מיטות המאהבים שלה. אחד מהם לקח אותה לחופשה בניס ושם פגשה את גיום. הם התאימו זה לזו כמו כפפה ליד.

לאחר הנישואים עיצבה דומניקה את עצמה מחדש. שיפרה את ההופעה, את המבטא ואת האישיות שלה. בשינויים הללו אפשר להבחין דרך התבוננות בפורטרטים שלה שצייר אנדרה דרן, הצייר הנמכר ביותר של גיום. מכיוון שגם לדרן היה רומן אתה, הוא יכול היה לאבחן את השינויים שחלו בה מנערת כפר פשוטה לגברת מהודרת. בפורטרט האחרון שלה הוא אמנם מחניף לדמותה אך המבט הקר והמחושב שלה מצביע על האישיות שלה, והתמונה היא מעין שקר שמצביע על האמת. מתחת למסכה הסתתרה אשה קמצנית ומניפולטיבית. שלא טרחה לתת טיפ לספרית ולמניקוריסטית שלה. שנשים לא סבלו אותה כי ניסתה לפתות את בעליהן, וגברים נמשכו אליה.

לגיום בעלה, ההתנהגות המופקרת לא ממש הזיזה, כל עוד הקליינטים שלו היו מרוצים.

אחרי נישואיו לדומינקה ובהשפעתה, החל להתרחק מחבורת הבוהמיינים והחל לפתח קשרים עם אנשים עשירים. האוסף שלו הלך והתרחב וכלל  יצירות מהמאה ה-17 וה-18.הוא פתח סניפים ב-לונדון ובניו יורקללא הצלחה מרובה. הוא נאלץ לרדת מרמת החיים הגבוהה שניהל.  השמין ונעשה מיואש למדי. באותו זמן גם לו וגם לדומינקה היו רומנים מהצד. לו עם סוחרת אמנות שהיה אתה בקשר ולדומניקה עם ז'אן וולטר. ב- 1934 בגיל 42 פול נפטר. כנראה מהתפוצצות של אפנדציט.

מאחר שלזוג לא היו ילדים, עבר הרכוש לידיה של דומניקה. אך הסתבר שגיום הודיע לה שאם לא יהיו להם ילדים משותפים, האוסף לא יעבור לרשותה. דומניקה הכניסה כרית מתחת לבגדים והודיעה שהיא בהריון. ואז אימצה תינוק בשם ז'אן פייר ורשמה אותו על שם גיום. יש שמועה שהתינוק היה בנה של פילגשו של גיום. היחס שלה לז'אן פייר היה  מחפיר. היא התעללה בו  ללא רחמים ותקופה ארוכה נאלץ לשהות עם אומנת מחוץ לבית בקאן.

ז'אן וולטר

עוד בתקופת נישואיה לגיום ניהלה דומניקה רומן עם ז'אן וולטר, אריכיטקט  מצליח של מבנים ציבוריים ובעל זכויות במכרות אבץ ועופרת במזרח מרוקו. הוא ובנו, ז'אק, נכנסו לעסקי המכרות, אבל תוך שנה צנחו מחירי העופרת עד שהם כמעט נאלצו לסגור את העסק. אולם עם פרוץ מלחמת העולם השנייה  המחירים נסקו  והם גילו שהם יושבים על הפיקדון העשיר ביותר של עופרת בצפון אפריקה.

וולטר היה נשוי ואב לשלשה ילדים. אשתו סירבה לתת לו גט  ודומניקה הודיעה לו שכל זמן שהם לא נשואים היא יכולה לנהל פרשות מהצד. וולטר, שהיה מאוהב בה נואשות והסכים לכל גחמה שלה.ב-1941 לאחר שאשתו נפטרה  נשא וולטר את דומניקה לאשה.

בתקופת המלחמה הגרמנים דרשו מוולטר להעביר להם את המכרות הוא סרב והגסטפו כלא אותו ואיים להרוג אותו, הודות לקשריה עם קצין גרמני שהיה כנראה מאהב שלה, וולטר שוחרר.

בינתיים, "ילד הנס", ז'אן פייר, שוולטר התעקש לאמץ אותו רשמית, בילה את שנות המלחמה עם אומנת בקאן וכמעט שלא נפגש עם אמו החורגת. כשחזר לפריז זכה ליחס מחפיר מצד דומניקה שהתעללה בו בכל הזדמנות. כשהגיע לפריז לא היה לו חדר בדירה המפוארת שבנה וולטר בשדרות גבריאל ליד הארמון הנשיאותי והוא נאלץ לישון על מזרון מתחת לשולחן. השיא היה כשדומניקה הטיחה בו שהוא לא בנו של גיום וגם לא בנה, אלא נולד לנערה קלת דעת  שסיימה את חייה ברחוב לאחר שכמה נערי שליחויות שכבו אתה.

אף על פי שלכאורה הפסיקה דומניקה עם ההתפרפרויות שלה, מצאה דונמיקה בת ה-59 מאהב חדש בן 44, טיפוס מפוקפק בשם מוריס לקור, בן למשפחה ימנית קיצונית בעלת דעות פאשיסטיות, הטוען שהוא רופא הומאופט, מדקר, ומהפנט, מה שהיה כנראה כיסוי לאספקת סמים. הוא נעשה פופולרי בקרב נשים עשירות ומתוסכלות. גם דומניקה נזקקת לשרותיו והוא מספק לה משככי כאבים כנגד דלקת פרקים, מה שהופך אותה לתלויה בו. עד כדי כך שהיא מארגנת לו דירה בבית שבו הם גרים, בשדרות גבריאל וגם מצרפת אותו לטיולים ולחופשות בכפר. ככל הנראה טיפל לאקור גם בוולטר וסביר להניח שהשניים הם שגרמו למותו. ג'ון וולטר  נפגע אמנם ע"י מכונית ומת אך יש הטוענים שלאשתו היה יד בדבר.

בינתיים הבן המאומץ זאן פייר מגיע לגיל שבו יוכל לממש את הצוואה. דומניקה, אחיה ומוריס לקור מחליטים להפטר ממנו.

ב-1955 כשפייר מתגייס לצבא במלחמת צרפת אלג'יריה, משחדת דומניקה את המפקד שלו שישלח אותו לקו האש הראשון. מזימתה לא צלחה, פייר נשאר בחיים ואז שוכרים אחיה של דומניקה והמאהב שלה שכיר חרב שאמור לחסל אותו. לרוע מזלם שכיר החרב לא מבצע את המשימה ומגלה את  המזימה לפייר . הוא מספר שזרק את גופתו לסיין, לוקח כסף משני הצדדים ונעלם. דומניקה ולאקור מנסים להפטר מפייר פעם נוספת, אלא שהפעם מי שאמור היה לבצע את הפשע מסגיר אותם למשטרה. את לאקור מכנסים לבית הסוהר ודומניקה, הודות לחברים בעלי השפעה ועורכי דין ממולחים מצליחה להישאר מחוץ לכלא.

 בסופו של דבר מתערב בפרשה אנדרה מלרו, מי שהיה שר התרבות בממשלת דה גול וידיד של דומניקה. הוא מעוניין להשתיק את הפרשה ועוד יותר מכך הוא מבקש להציל את האוסף.

מלרו משכנע את משרד המשפטים לבטל את כל האישומים ובתמורה דומניקה מתבקשת לתת את האוסף למוזיאון הלובר.

ב-1977 כשדומניקה נפטרה בגיל 79, ז'אן פייר יירש חלק מהרכוש, אוסף גיום וולטר או לפחות מה שנשאר ממנו, מצא את מקומו על קירות האורנג'רי. באופן אירוני ניתן לומר שהמנצחת האמיתית בפרשה המביכה הזו, היא ממשלת צרפת, שקיבלה לידיה את אחד האוספים היפים ביותר של ראשית האמנות המודרנית.

שלושים שנה לאחר שהסתיימה הפרשה, הדהדו צליליה שוב בבית המשפט בפריז. בעקבות תביעתו של ז'אק וולטר בנו של ז'אן וולטר, אשר דרש 50 מיליון פאונד כפיצוי על איסור שחל על יצוא ציור נוף של ואן גוך שהיה בבעלותו. היצירה "גנים באוברה", אחד מציורי הנוף האחרונים שצייר ואן גוך לפני שהתאבד בשנת 1890. ז'אק וולטר נלחם במשך 10 שנים כדי שיאפשרו לו למכור את הציור שלו מחוץ למדינה, אבל בסופו של דבר נגמר לו הכסף. בשנת 1992 הוא הכניס את הציור למכירה פומבית בפריז כדי לשלם את חובותיו. בגלל איסור היצוא , הכריזה הממשלה שהציור הינו 'מונומנט היסטורי' בלתי ניתן ליצוא  והאפשרות להשתתף במכירה הוגבלה לאזרחים צרפתיים בלבד ומחיר הציור הצליח לעלות לסכום של 5.5 מיליון פאונד בלבד.

ז'א'ק דרש פיצוי מהמדינה, ומוקדם יותר באותה שנה העניק לו בית משפט בפריז 50 מיליון פאונד. לדעת השופט, שווי היצירה של ואן גוך, בשוק הבין-לאומי, בשנת 1992, עמד על 32 מיליון פאונד, ומעבר לכך, היה זכאי זא'ק לפיצוי בעבור אובדן הריבית על הקרן. הממשלה ערערה מיד, ואחרי שמיעת הטיעונים משני הצדדים בתחילת החודש, שופטי בית המשפט לערעורים שקלו מחדש את פסק הדין.

ז'אק, איבד עניין בדיונים המשפטיים והעביר את הקרב על הואן גוך לבנו, ז'אן-ז'אק, הפרשה הסתיימה בקול ענות חלושה בידיעה קטנה בניו יורק טיימס בשנת 1996 ובה נאמר כי בית הדין לערעורים פסק לבחור פיצוי בסך 29 מיליון דולר...

לצפייה בתמונות:http://www.slideshare.net/ssuser92e5e1/ss-29393382